פסק-דין בתיק תע"א 1508-08

1.         בתביעתו זו עותר התובע לחייב את הנתבע לשלם לו זכויות שונות בגין תקופת עבודתו בשירותו וסיומה, ובכלל זה, פיצויי פיטורין, דמי הודעה מוקדמת, הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים, וכן הפרשות לקרן פנסיה מתוקף תחולת  צו ההרחבה בענף הבניין.

עובדות ורקע

2.         הנתבע מנהל עסק של שיפוצים וצבע כעולה, מעודת אשתו, גב' אירנה שוחט שרק היא מסרה תצהיר מטעמו, בתור המנהלת השניה בעסק שלו,  (ראו עמד 14 לעדותה ש' 29,31), (להלן: "אירנה"), ומפירוט העבודות בהצעת המחיר שניתנה על ידו לעדת ההגנה, גב' אליה גינזבורג.

 3.        התובע עבד בשירות הנתבע   והונפקו לו תלושים בגין התקופה 12/04 ועד 10/06.

4.         לתובע נמסר מכתב פיטורין מתאריך 16/10/06, חתום ע"י הנתבע.

5.         התובע  ובנוסף לאישור כניסות ויציאות מהארץ מטעם משרד הפנים, מוצג ת/3, הגיש לתיק בית הדין גם צילום של שני דרכוניו, הישראלי והרוסי ומהם עולה כי לתובע היו שתי נסיעות במהלך תקופת עבודתו בשירות הנתבע , אחת מיום 31/12/05 ועד 15/1/06, השניה מיום 27/7/06  ועד 30/8/06. (ראו ת/3 וצילום הדרכונים בתיק).

תקופת העבודה ורציפותה

6.         הנתבע טען כי יחסי העבודה בין הצדדים נותקו עקב בריחת התובע לחו"ל ללא שהודיע למעבידו בחודש 7/06, וכי לא היה רצף בעבודתו. לעומתו טען התובע כי לתובע הונפקו תלושי שכר ברצף לחודשים מ- 12/04 ועד 10/06, וכי מכל מקום התקופות בהם נסע לחו"ל אין בהם כדי לנתק את יחסי העבודה בין הצדדים או לפגוע  ברציפות העבודה כמתחייב מסעיף 1  ו-2 לחוק פיצויי הפיטורים, התשכ"ג- 1963.

7.         באשר לנסיעה הראשונה העיד התובע ועדותו לא נסתרה, כי הודע לו ע"י הנתבע כי לא תהיה עבודה בחודש 1/06, וכי מאחר והיה באותה עת מבצע כרטיסי טיסה, הוא ניצל את ההזדמנות  קנה כרטיס ונסע  לחגוג את ראש השנה האזרחית ברוסיה משם חזר  ביום 15/1/06. מעיון בתלוש 1/06 עולה כי התובע עוד הספיק לעבוד 3 ימים בחודש זה לאחר חזרתו, וכי הונפק לו תלוש בהתאם. ללמדך שאין בסיס לטענת גב' אירנה כי היתה הפסקה לא מוסכמת בתקופה זו.

8.         ביחס לנסיעה השניה, אין חולק כי התובע נסע בעיצומה של מלחמת לבנון השניה, ביום 29/7/06, לדבריו מתוך פחד ולאחר שנפלה רקטה באיזור מיגוריו בבת גלים. הוא הסביר כי  החליט לנסוע עד יעבור זעם, ועד שהמלחמה תסתיים.  התובע אף העיד כי באותה תקופה היו צריכים לעבוד במקום מסויים, אך אף אחד  מצד הנתבע, לא יצר עמו קשר. התובע חזר מחו"ל ביום 30/8/06,  ואין חולק כי הוא  מיד חזר לעבוד בשירות הנתבע ועבד בחודש 9/06  19 ימים, ובחודש 10/06  9 ימים, כעולה מתלושי השכר שהונפקו לו ע"י הנתבע, כאשר ביום 16/10/06 נמסר לו מכתב הפיטורין.

            מכאן לא ברורה טענת אשת הנתבע, גב' אירנה, כי התובע ברח ולא התכוון לחזור לעבודתו וכי לאחר חזרתו הוא התקבל לעבודה רק לתקופה זמנית.

 מכל מקום עצם קבלת התובע בחזרה לעבודה ע"י הנתבע בתחילת חודש 9/06, והמשך הנפקת תלושים עבורו עליהם עדיין הופיע  מועד תחילת עבודתו המקורי, בחודש 12/04, כמו גם הנפקת תלוש ותשלום "העדרויות" עבור חודש 8/06, שכנראה מתיחס לפיצוי  ששולם לעובדים , באמצעות המעסיקים בשל המלחמה, מוכיחים  כי גם הנתבע שעל אף שלא העיד בפנינו סבר כי מדובר בהפסקה ארעית שאינה מנתקת את יחסי עובד מעביד.

למעלה מהצריך לענייננו, ואף אם תומר כי הפסקה זו  בעבודת התובע  הייתה תוך ניתוק יחסי עובד מעביד, הרי בהתחשב באורכה, כחודש ימים בלבד, אין היא  פוגעת ברציפות עבודת התובע, לאור הוראת סעיף 2(9) לחוק פיצויי הפיטורים, שלפי נוסחו במועד הרלבנטי לתביעה קבע, כי רק הפסקה מעל שלשה חודשים יש בה כדי לנתק את יחסי עובד מעביד. 

9.         משקבענו כי ההפסקה בעבודת התובע החל מיום 29/7/06 ועד 1/9/06 הינה הפסקה ארעית בהתאם לסעיף 2 (9) לחוק פיצויי הפיטורים, אזי  כל אשר זכאי הנתבע מכוח תקנה 10(5) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפוטרות שרואים אותה כפיטורים) התשכ"ד- 1964,  זה שתקופת הפסקת העבודה הארעית העודפת על 7 ימים לשנת עבודה, לא תובא במניין חישוב הפיצויים, ואף זאת, בין אם נותקו יחסי עובד ומעביד ובין שלא נותקו, ובלבד שהרציפות בעבודה נשמרה, ובנסבות מקרינו היא אכן נשמרה כפי שקבענו לעיל.

פדיון חופשה

10.        התובע טען לזכותו לחופשה מכוח  חוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951. לטענתו ומלבד 7 ימי חופשה בגינם שולם לו בתלוש חודש 12/05, לא שולמה לו כל תמורה  אחרת בגין חופשה.

מנגד כל אשר טענה אשת הנתבע, גב' אירנה, היה  כי לתובע שולם מדי פעם בגין חופשה.

11.        כלל הוא כי הנטל להוכיח תשלום דמי החופשה או פדיונה מוטל על המעסיק אשר חייב לנהל פנקס חופשה  לפי סעיף 26 ל חוק ופשה שנתית. הנתבע לא הציג פנקס חופשות ואף לא נתן הסבר לשיטת הצבירה המופיעה בתלושים שהונפקו לתובע, ושלטעמנו אינה נכונה ובכל מקרה לא נתמכה בראיה שמבססת אותה.אי לכך ומשהנתבע לא הרים הנטל בעניין תשלום דמי חופשה לתובע מעבר ל- 7 ימים ששלומו בחודש 12/05, אנו קובעים כי התובע זכאי בגין כל תקופת עבודתו  ל- 18 ימי חופשה, (לפי 12 ימי עבודה בפועל , בהתאם לסעיף 3(א) ובהתאם לשיטת החישוב לפי סע'  3(ב)לחוק חופשה שנתית).

            משהוכח כי לתובע שולם דמי חופשה בגין 7 ימים, הוא נמצא זכאי לפדיון חופשה בגין 11 ימים נוספים, לפי יומית של 154,24 ש"ח,  (19.28 ש"ח X 8 שעות),  ובסה"כ  1,697 ש"ח (במעוגל).